למרוד בשלטון הפחד

 | קטגוריות: 

מיכל יששכר

"אז איך הגעת לתפקיד הזה?" "התגלגלתי". "החיים מובילים אותנו בדרכים עקלקלות למקומות שונים ומשונים". "זה לא בדיוק חלום חיי אבל צריך להתפרנס, את יודעת.."

כמה פעמים אנחנו שומעים את המשפטים הללו? וכמה מעט אנו נעצרים לחשוב עליהם לעומק. אז מי מגלגל את מי? החיים אותנו? או אנחנו את החיים? ומה מוטב שיקרה?

השאלות הללו, ועוד רבות אחרות, העסיקו אותי מאז ומעולם. שוב ושוב התחבטתי בהן, הפכתי ודרשתי, דנתי עם אנשים, ניתחתי, ביררתי, התאוויתי, התחרטתי, פחדתי (זה בעיקר). אך לא התעמקתי בהן מספיק ברמה הפילוסופית ולא הבאתי את עצמי למצב של עשייה שתהלום את כל אותן רגשות ותשוקות אשר בעבעו מאחוריהן.

אז יש בחיי אמנם ציור, שמלווה אותי כחבר ילדות כבר שנים רבות, קורסי העשרה פה ושם, מקצוע נחמד שאני עוסקת בו כבר כעשור ואנשים טובים הממלאים את חיי (אגב, אם המילה "אמנם" מרמזת על הקלת ראש בערכם של אלה, זו לא הכוונה. אני מעריכה ומוקירה. ולא רק זאת אלא שלמדתי שכל אחד מאלו בעל תרומה וערך רב לגיבוש הדבר המורכב הזה שנקרא "אני" שאותו אני דווקא די מסמפטת, וחשוב מכך, שלפעמים אנו עושים דברים ובזמן העשייה לא רואים את הפירות, ורק הרבה זמן לאחר מכן מבינים את הערך. כמו הבמבוק הסיני שרק לאחר שנים של השקיה מתמדת בהן אין כל צמיחה, נוסק פתאום לממדים עצומים).

אבל בגדול ניתן לומר שהתגלגלתי… קצת כמו הסלע של סיזיפוס, שכוח גדול ממנו גלגל אותו שוב ושוב במעלה ההר ללא תכלית.

והשאלות? אלו נותרו מיותמות, מרחפות להן אנה ואנה חסרות מנוחה בחלל מוחי הקודח.. מעת לעת דפקו על החלק הפנימי של קליפת המוח כדי להזכיר את קיומן, אך מעולם לא אזרו די עוז כדי למרוד בשלטון היחיד של הפחד.

"ומה רע בלהתגלגל?" אני שומעת אתכם שואלים.

זהו, שאין שום רע. השאלה היא איך מגדירים גלגול, מהו אופיו של הגלגול? האם הוא "גלגול מושכל" הכולל גם רכיבים של בחירה? האם יש בו רכיבים של אינטואיציה? ומי שולט בכיוון הגלגול? צו הגורל? אחרים משמעותיים? אנחנו אולי?

מבלי להיכנס לסיפור האישי שלי, אציין שהלוגותרפיה מבחינתי היא טריגר מצוין להתחיל לתת לשאלת ה"לשם מה?" את ה"במה" הראויה לה. להושיב אותה על כיסא הכבוד כיאה למלכה שהינה.

לא מזמן העברתי הרצאה על השילוב בין ציור למשמעות, שני נושאים שכפי שהספקתם להבין, מעסיקים אותי. כשהגעתי לחלק של מעשה היצירה דיברתי על זה שלפעמים הצייר מרגיש שהוא זה ששולט בציור, לפעמים הציור הוא זה שלוקח את הצייר למחוזות משלו והיצירה מציירת את עצמה.. ברגעים אלה הצייר הוא רק הכלי שמאפשר לדבר הזה לקרות.. ולפעמים יש דיאלוג בין הצייר לבין הציור. זה כמו מטוטלת כזאת שלפעמים זה כך ולפעמים אחרת. ואף אחת מן החלופות אינה רעה.

זה הזכיר לי מאוד את הרעיון הזה של הגלגול.

בעיניי, אחת המטרות העיקריות שלנו היא לחתור למקום של אותנטיות ושל משמעות (לא חייב להיות מקום אחד בלבד, ודאי שלא תחום חיים אחד בלבד), לאחוז בהגה של חיינו ולנתב לעצמנו את הדרך, בבטחה וללא מורא. כפי שאמר ניטשה "אם תרצו להעפיל גבוה, השתמשו ברגליכם שלכם! אל תניחו שישאוכם, אל תתיישבו על גבם וראשיהם של אחרים." ובצד זאת (אין הדברים סותרים), לא להיות עיוורים להזדמנויות הנקרות בדרכנו… להתגלגל… עם אינטואיציה וחושים מחודדים מחד אך גם עם נכונות להתמסר ולחוות קצת חוסר ודאות מאידך.

לא גלגול ריק מתוכן הנובע מפחד או מכוח ההרגל אלא גלגול שהוא חלק מן המסע לאותנטיות ולמשמעות.

 

בתמונה – עבודת רישום. מיכל יששכר.

66

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *