מיכל יששכר
זורמת. פעם ממש לא אהבתי את המילה הזאת, גם כשניסיתי להפקיע ממנה את הקונוטציה המינית. היא שדרה בעיניי כל כך הרבה פסיביות.. חשבו על עלה, שזורם לו במורד הנהר. אין לו שום יכולת לבחור את הכיוון, וזה גם לא כל כך מעניין אותו. הוא מתיר לשמש לשזוף את פניו (או להכות בו.. תלוי על איזה צד היא קמה באותו בוקר…), למים ולרוח להצליף בו, לכוחות הטבע לעשות בו כבשלהם, לשלוט בכיוון הזרימה, לקבוע את המראות והיצורים אליהם ייחשף בדרך.. זה גם התחבר לי עם עדריות. הצטרפות חסרת פשר לזרם, שעוצמתו לא בייחודיותו או ביומרתו לאמת כלשהי אלא אך בכוח המשיכה שלו. סחף, אם תרצו.
עם השנים הבנתי שכל העסק הזה של זרימה הרבה יותר מורכב. הרי כולנו זורמים כל הזמן. הרקליטוס עלה על זה כבר לפני 2500 שנה בערך.. ולא רק שאנו נמצאים בתנועה מתמדת, אלא באופן פרדוקסלי, חלק מהמהות שלנו (והמלאות שלנו) נעוצה בדיוק באותה זרימה.. זרימה ותנועה באופן כללי תורמת לבריאות הנפשית והפיזית, מגבירה את רמת האנרגיה בגוף, מייצרת הזדמנויות חדשות ובכך (בין היתר) מקרבת אותנו לעצמנו. לא בכדי היא עומדת, בצורה זו או אחרת, בבסיס תורות המזרח.
סטגנציה לעומת זאת מובילה לתוצאות הפוכות.
אלא מה?
שיש זרימה במובן של התגלגלות אחר העדר או כל מקור חיצוני אחר ויש זרימה שמה שמכוון אותה הוא מקור פנימי כלשהו.. משהו שנמצא עמוק עמוק בתוכנו. היהדות מרבה לעסוק במקום הפנימי העמוק הזה, הייחודי לכל אחד ואחד מאיתנו. דוגמה לכך ניתן למצוא במשפט הנפלא של רבי נחמן "ואין השפעה יכולה לירד רק על ידי כלי הנקרא אני" (ליקוטי מוהר"ן ע"ג), כלומר, כפי שכדי לאסוף גשם, אנחנו זקוקים לכלי קעור, כדי לחתוך אנו זקוקים לכלי חד וכו', כדי לקבל ברכה ושפע עלינו להיות "כלי הנקרא אני". להיות עצמנו.
נשמע פשוט, נכון?
זהו, שלא תמיד. לעתים, מרוב השפעה סביבתית, כבר לא ברור לנו מה חיצוני ומה פנימי, איזה קול הוא קול שלכאורה שלנו אך למעשה אומץ מהסביבה ואיזה קול הוא אותנטי. שלנו באמת. ואז אנחנו מתחילים להתבלבל…
כדי לעזור לדברים להתבהר, עלינו להבין שכמו כל שריר אחר בגוף, גם שריר הלב זקוק לאימון מתמיד. "אימון???" אני יכולה לדמיין את הפנים שלכם מתעוותות בבעתה ואת אגלי הזיעה ניגרים במורד המצח.. כאן צריך להרגיע – מדובר באימון שאפשר לעשות מכל מקום, אפילו מהספה בבית, והוא לא כרוך בהכרח במאמץ פיזי כלשהו. הדרך לאמן את שריר הלב היא פשוט… להקשיב לו. מדיטציות יכולות לעזור, התרחקות מהסביבה הטבעית אולי.. כמו כל יצור אנושי, שככל ש"רואים" אותו יותר, כך הוא יותר פורח ומלבלב, כך גם הלב שלנו. ככל שנקשיב לו יותר, כך הוא יבוא לידי ביטוי באופן תדיר ובעוצמה גדולה יותר.
אז מה אתם אומרים, לזרום או לא? 
ובכן, שוו בדמיונכם בובה על חוטים. כל עוד מקור חיצוני מזיז את החוטים, אין שום הבדל בינה לבין "זרימה" במובן הפחות חביב עליי. ואולם, אם הלב שלנו הוא המצפן של כיוון הזרימה, נגיע בדיוק למקומות בהם אנו צריכים להיות.