אני רוצה גם

ד"ר פנינית רוסו-נצר

כמו בשיר של יהודה פוליקר – אני רוצה גם –

"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה.
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם… "

החיים שלנו זזים בקצב כל כך מהיר שאם אתה לא "גם וגם וגם" אתה לא באמת שם…

קרה לכם שבדקתם כל דקה וחצי בערך "מה התחדש" בפייסבוק (או ברשתות חברתיות אחרות)? או ש"רק הצצתם" התבאסתם, כי נראה שלכולם יש חיים הרבה יותר מעניינים…

כולם מבלים כל היום, פוגשים את האנשים הכי מרתקים, קורים להם הדברים הכי מיוחדים, ומה איתנו?

רק אנחנו מפספסים. כל הדברים הכי שווים קורים לאחרים.

מסתבר שאנחנו לא לבד. מסתבר שיש תופעה כזו – והיא נקראת FOMO – fear of missing out

הפחד מלפספס, מלהפסיד.

פחד שמניע אותנו הרבה פעמים להיות כל הזמן "מחוברים" כי בטח קורה משהו יותר מעניין במקום אחר שהוא לא פה, למישהו אחר שהוא לא אני…

מרוב שאנחנו רוצים גם וגם וגם, לבלוע את כל העולם – מה שקורה בעצם זה שאנחנו לא באמת פה ולא שם. ההווה לא באמת מספיק לנו – ואפשר לראות את זה הרבה פעמים כשבני זוג או חברים יוצאים למסעדה (או במסיבה) כשכל אחד עסוק בפלאפון שלו – "ביחד לבד" ("alone together"). וכבר חכמים ממני אמרו שהחיים זה מה שקורה לך כשאתה בסמארטפון… בקיצוניות שלו הוא יכול להוביל לחרדה, התמכרות ודיכאון.

אז מה עושים עם האובססיה הזו של להספיק, להגיע, להיות שם ושם?

מנסים להתמקד בצד החיובי –

FOMO

מדרבן אותנו לחיות חיים מלאים ולא לפספס אף רגע.

אבל לא פחות חשוב לזכור : איזון, איזון – לצד זה, חשוב להאט את הקצב לפעמים, לבחור לראות את מה שיש ברגע הנוכחי ולא מה שהיה אמור להיות, יכול להיות או כדאי שיהיה – לבחור לזהות את ה"מיוחד" שביום-יומי וכבר נמצא שם, ממש מתחת לאף.

כי בזמן שאנחנו "מפספסים" המווווון דברים אחרים, הרווחנו הרבה מאוד בעצם כאן, ברגע הזה ממש – את משמעות הרגע.