מיכל יששכר
הלוגותרפיה מתמקדת כידוע בשאלת הפשר, המשמעות.
פראנקל רואה בגילוי הפשר הפוטנציאלי של האדם פתרון למצוקה הרוחנית הקיימת בקרבנו, בפרט בדור הנוכחי, מצוקה אשר אותה הוא מכנה "ריק קיומי". בינינו, מי מאתנו לא חש לעתים כי חייו נעדרי פשר? או כי קיים פער בין מה שהוא עושה בפועל לבין מה שהוא נכסף אליו בעמקי ישותו? כי קיים ערפל סמיך המכסה את מקור החיות והחיוניות שלו? (איך כתבה לאה גולדברג? "כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים..")
ויודגש – פראנקל לא רואה בחיפוש הפשר אך ורק מזור לתחלואה ומקור חיות, אלא דבר שהוא חלק מתפקידו ומאחריותו של הפרט כיצור אנוש. יש כאן ממש תביעה כלפי הפרט – קום והגשם את הפשר הפוטנציאלי החבוי בך! זה מזכיר את הצו "לך לך" שציווה האל את אברהם אבינו, המתפרש רבות כצו כלפי כל אחד מאתנו ללכת אחר ייעודו.
נשאלת השאלה – מהו אותו פשר?
על כך משיב פראנקל, כי הפשר נמצא בנו, ואנו לא ממציאים אותו, אלא רק מגלים אותו. לכן, המטפל לא קובע עבור האדם את משימת חייו ולא כופה עליו דבר. הוא בבחינת מורה דרך שתפקידו להגדיל ולהרחיב את שדה הראייה של האדם, ואולם פשר חייו של פלוני נקבע על-ידי פלוני עצמו… זאת ועוד, לא ניתן להשיב על השאלה הזאת באופן כללי, שכן פשר החיים שונה מאדם לאדם, מזמן לזמן, מסיטואציה לסיטואציה.
בהקשר זה, פראנקל מרבה לדבר על "התעלות עצמית" או כלשונו – "הקיום האנושי הוא, ביסודו של דבר, חריגה מעצמו ולא הגשמת עצמו" (האדם מחפש משמעות, עמ' 134). במילים אחרות – הפשר יימצא באמצעות תהליך של התעלות עצמית, התמקדות בעולם הסובב אותנו, לאו דווקא בנבכי נפשנו. הפשר יכול להימצא במישור המעשה (למשל, עבודה, יצירה), באמצעות התנסות בחוויה בעלת ערך (למשל, התבוננות בטבע, חוויה של אהבה) או באמצעות אופן ההתמודדות עם סבל. על כך נרחיב עוד בהמשך….
בינתיים, רק כתרגיל, בואו נתנסה בימים הקרובים בדברים שהם בבחינת "חריגה מעצמנו"… אם זה באמצעות יצירה או עשייה למען האחר או במסגרת חווייתית כלשהי, למשל, התרשמות מהטבע הסובב אותנו או שימת דגש על התחושות שאנו חווים במערכות היחסים שלנו…
בואו, רק כתרגיל, נראה איך זה מרגיש…
מוזמנים לשתף ולספר 